יוסי אלפי מספר סיפורים סיפור קורסים סדנאות | מספרי סיפורים | שבוע הספר | פסטיבל | הפקות | מופעים

המטפלת של חמותי לקחה חופשה לשישי-שבת. כדי לא להוציא את חמותי מהבית ומהמיטה שלה בלילה, אחד הנכדים (הבן שלי גיסי) ישן אצלה. בשבת בבוקר הגעתי אני ולקחתי אותה אלינו.
הלכנו לאכול צהריים אצל הבת שלי, שבישלה בשביל כולנו.
ישבנו שלושה דורות לשולחן, ואני חשבתי על הקטנה, על הנכדה שלי. על כך שהיא רואה איך אנחנו מטפלים בסבתא רבא, ואיך אמא שלה מפנקת אותנו. אין לי בכלל ספק שהקטנה תינהג אותו דבר לכשתגדל. אני מקווה רק, שכאשר אני אהיה סבתא רבא, לא אהיה נסעדת. (רבק, שלא אהיה רבא נסעדת). פתאום אני חושבת על המילה "נסעדת".
לסעודות אני מסכימה,
רק שלא אזדקק לסעד פיזי.

תשמעו הלאה משהו, שעכשיו נראה לי מצחיק:
אחרי הצהריים חמותי רצתה לחזור לביתה. המטפלת חוזרת רק במוצאי שבת כשעתיים אחרי צאת השבת.היא תלויה באוטובוסים. לקחתי את חמותי אליה הבייתה וחשבתי, נו, מה יכול להיות? אדליק טלוויזיה והיא תתנמנם מולה, ואני כבר אבחר לי מה לעשות. (שלושה ספרים הבאתי. לא אחד. כאילו שהאמנתי לעצמי שאקרא.)
התיישבנו בסלון והתחלתי ללחוץ על כפתורי השלטים בניסיון להדליק את הטלוויזיה. שום כלום. שום כפתור לא מגיב ללחיצה. התקשרתי למשה בעלי. הוא לא הצליח להסביר לי דרך הטלפון. ניסתי להתקשר לגיסים שלי, למטפלת בעצמה, אף אחד לא עונה. המשכתי עוד קצת ללחוץ על הכפתורים, אך ללא הועיל. (טלוויזיה שומרת שבת. נזכרתי בסיפור על הפרה השומרת שבת, שהיהודי מכר אותה לגוי, והיא עבדה כל השבוע אבל נחה בשבת. הגוי התחרפן ורץ אל היהודי "מה זה הפרה שלך לא עובדת היום?" היהודי לחש לה באוזן: "חדווה, מותק, נגמרו הימים הטובים. כאן גויים. לא נחים בשבת. קומי ותתחילי לעבוד". קמה הפרה והתחילה לעבוד. הגוי כל כך התרשם מזה, שבעצמו התחיל לשמור שבת.)
נחזור לבית חמותי. בחדר השינה שלה הייתה טלוויזיה דולקת ללא קול. כך השארנו אותה בבוקר בצאתנו מהבית. מה שבטוח לא נגעתי בשום כפתור בבוקר. שלא תחשבו שכל כך פשוט לעבור לחדר השינה. אבל עברנו. מיקמתי את חמותי במיטה בתנוחת הישענות על כרים. לקחתי לי כיסא לשבת לידה במחשבה "נו, מילא, נעביר כמה שעות כאן עד שתחזור המטפלת". (כבר לא נשארו כל כך הרבה שעות.) אבל מה הטעם לראות תמונה ללא קול. אני מנסה ללחוץ על הכפתור להרים את הקול, ואין קול ואין עונה. שוב שום כלום. הכפתורים לא מגיבים. אל תשאלו אותי איך זה יכול להיות. אין לי מושג.
בינתיים המטפלת ראתה שחיפשתי אותה והתקשרה. היא מנסה להסביר לי איך להרים את הקול, ולא הולך. מצד שני הצליחה להסביר לי איך להדליק את הטלוויזיה בסלון (נראה לי שפשוט יצאה השבת והטלוויזיה גמרה לנוח).
ראה זה פלא הטלוויזיה נדלקה. "בואי, אמא, נעבור לסלון." (כן. אני קוראת לחמותי אמא. אל תדאגו. הכלה שלי קוראת לי בשמי.)
שוב עשינו מבצע מעבר לסלון. שוב מיקמתי את חמותי על הספה.
ויופי, רואים את המראות ושומעים את הקולות.
לא יצאה חצי שעה והמטפלת הגיעה. אני ארזתי את ספריי וחזרתי לביתי. אני מניחה שהיא כיבתה את הטלוויזיה והעבירה את חמותי חזרה למיטה.
כמו שאמרו הגששים "מהעמדה לאוטו, מהאוטו לעמדה. מה זה קפצונים?"
אין פלא שחמותי לא אוהבת שהמטפלת לוקחת חופש.
ה' אל תצריכנו ואל תשליכנו.
כל טוב,
אילנה

הוסף תגובה		סגור

הו אילנה

עזרא