מתוך משני עברי המעברה מאת לובה אליאב ויוסי אלפי , הוצאת מעריב
לובה : ... אני, כאחד מהמובילים בדור של אשכול, בן הלוויה הכי קרוב אליו,
אספר לך ללא עכבות את הסיפור שלי.
אספר לך על פתח תקוה, ועל כפר סבא, ועל האוהלים, ועל המעברות, ועל כל העסק הזה.
פעם אחר פעם אני חוזר ומספר מה אני וחברי הקולטים עשינו כשהתחילו להגיע אלף יהודים ליום,
והסיפור שלי מכוון לאותו קורא בור או צעיר שניזון מהמחשבה
שאשכול ואני וחברינו האשכנזים התעסקנו כל היום באיך להציק לעולים,
ואיך לשגע אותם, ואיך להכניס אותם למעברות ולשפוך עליהם די-די-טי.
אני אספר לך בשמחה על השנים האלה.
אבל זה לא יהיה, כפי שאתה ודאי מקווה,
וידויו של קולט קטן; זה יהיה הסיפור של הקולטים הגדולים. הקולטים הגדולים שקלטו מיליון איש.
... אומרים לנו, "תעשו מחנה של אוהלי סיירים, שישנו באיזה מקום."
וכשלצבא נגמרים האוהלים, אשכול ואני וכל העולם צועקים לשליחים של הסוכנות: "אוהלים! אוהלים! תקנו אוהלים!"
ומתחילים לייבא אוהלים יותר גדולים. שחורים. קונים אותם מכל מקום אפשרי.
כך התחילו מעברות של אוהלים.
אוהלים, אוהלים, אוהלים, בעיקר ליד הערים הגדולות או המושבות הגדולות: כפר סבא, פתח תקוה.
ולכל עשרים אוהלים – ברז ומשתנה. הבתים הריקים התמלאו, המחנות התמלאו.
נגמרים האוהלים, מתחילה תעשייה של בדונים.
אוספים את האוהלים הקרועים, ותופרים מהם ארבעה קירות של בד – עוד אימפרוביזציה לדיור. בדון.
ומתחילות מעברות של בדונים...
