|
מתוך ספרו "זאת שכולם יודעים" מאת פוצ’ו - ישראל ויסלר, הוצאת גוונים
"…רק אחרי שיצאתי מביתה הבנתי שלא סתם אמרה שהיא עייפה ומוכרחה לשכב.
איך לא תפשתי שזו דרכה של אישה להשמיע ציוץ של סירוב, כדי שלא יצא לה שם של קלת השגה.
הרי ברור שהיא רצתה שאגיד שגם אני עייף וגם אני רוצה לשכב.
למה האסימון נופל לי תמיד, אחרי שכולם עברו להשתמש בכרטיסי פלסטיק?
מחשבות אלו התרוצצו בראשי כשהייתי בתוך הפורד וההגה מכוון אותי בלי שארגיש לעבר חוף תל ברוך.
לחוף תל ברוך הייתי נוסע לעתים נדירות וגם זאת רק כשהייתי מרגיש מחנק בתוך העיר דחוסת מפלטי האגזוזים.
הריאות שלי שיכנעו אותי שבלי שיספגו לקרבם אויר ים צלול ובריא,
הן לא יניחו לי לחשוב מחשבות פוריות של יצירה וספרות.
נסעתי לאיטי על הכביש המקביל לחוף ופתחתי את החלום כדי להקל על האוויר את הכניסה אלי.
החוף היה די שומם וחוץ מזונה אחת שמנה, שחשפה שד ענקי והסתירה את השני מטעמי צניעות, לא הייתה שם שום סחורה,
שבגינה היה כדאי לי להתעכב לצורך החלפת דעות…
כשהגעתי הביתה הייתה השעה אחת עשרה בלילה, נכנסתי על קצות אצבעות
מתוך תקווה שסימה כבר ישנה ולא תשאל איפה הייתי.
לזכותה אני חייב לציין, שבזמן האחרון היא אמנם שואל את השאלה הנפסדת הזאת, אבל למזלי לא מחכה לתשובה.
"איפה היית?" – שאלה סימה ברגע שנכנסתי על קצת אצבעות וגרמה לתיק שלי לפול ארצה מרוב בהלה.
"הייתי ב.. ב.." – רציתי להגיד: במערכת העיתון, אבל למזלי לא הספקתי.
"מצלצלים כל חצי שעה מהמערכת" – חתכה את גימגומי – ושואלים אם כבר הגעת.
אביר קוזאק התאבד ורוצים שאתה, כידידו הטוב ביותר – הוסיפה בטון לגלגני –
תכתוב מאתים מילה שיפארו את דמותו ובפעם הבאה תסגור את החנות לפני שאתה נכנס הביתה…."
|
