מתוך "רחוב הפרחים 22" מאת רוביק רוזנטל, הוצאת כתר

את המלה "תבונה" אמר סבא בהטעמה כפולה, גם על ה"תיו", 
שזכתה לכבוד האירוע לסגול וגם על ה"נה", וסיים כדרכו בחיוך ובהמהום ובכחכוח. 
גידי היה נרגש, אך לא קם לנשק את לחיו של הסב, 
כי זו אינה דרך בה נוהגים במשפחות היהודים הגרמנים. 
הבטתי בגידי, שהיה עדיין ילד, אבל התבונה התמה, 
הנוקשה משהו נוסח גרשום קורט פרייער, 
גלגולה של תבונת הרוח של הגל ותבונת האדם השכלי של שפינוזה,  
כבר נחה על דיוקנו שהלך ובגר. הוא הביט בסבא, וסבא הביט בו, 
ועברה ביניהם שיחת אוהבים נבונים. לבי יצא לרגע אל גידי אחי. 
היינו רחוקים מאוד, ובכל זאת ראוי היה עתה, ביום חגו, שאזכה אותו במעט חיבה.